הבעל הערמומי
המדובר בסיפור של פגיעה בשם הטוב במגזר הערבי, מגזר המתנהל בדומה למגזר שבטי המזכיר במידת מה את היהדות הקדומה. עסקינן בלקוחה העונה לשם ב’ אשר הגיעה יחד עם אביה למשרדנו במטרה להגיש תביעת לשון הרע נגד בעלה אשר השמיץ את מרשתנו (טען כי בגדה בו עם גבר אחר) וזאת כחלק מטקטיקה ערמומית בה נקט הבעל במטרה לגרש את ב’ מבלי לשלם לה את חובותיו כלפיה.
ב’ ואביה הגישו תביעה על סך מיליון שקלים נגד בעלה של ב’ (שהיה נתון בהליכי גירושין עמה נכון לרגע שבו הגיעה למשרדנו). בעוד התנהלו דיוני התביעה החליט בעלה של ב’ להערים עליה שוב ופיתה אותה לחזור לחיקו. עת עשה כן הוא הוסיף חטא על פשע והחתים אותה על מסמך שבו נאמר כי היא מוותרת על התביעה ומסכימה לבטלה. כתב הביטול הועבר לבא כוחו של הנתבע וזה ביקש מבית המשפט למחוק את התביעה משום שהנפגעת, זו שהושמצה, הסכימה, כך על פי המסמך, למשוך את ההאשמות.
כבודו של האב אינו הפקר
בשלב הזה העביר בית המשפט את הבקשה לתגובתנו ובסיכומים שהגשנו טענו כי נכון שהנפגעת העיקרית, ב’, אכן ויתרה על תביעתה, אך שבה בעת, בחברה הערבית השבטית, כבודה של הבת רובץ על כתפיו של אביה. על מנת להוכיח את טענתנו, הבאנו ציטוטים ומובאות מהקוראן ומהמשפט העברי. כך למשל, הבאנו בפני בית המשפט גם את דבריו של גדול הפוסקים היהודים, הרמב”ם, אשר כתב כי “הבן המוצלח אשרי יולדתו.” עשינו כן במטרה לבסס את הזיקה שבין כבודו של הילד לבין כבוד המשפחה וההורים.
לאחר שהצגנו נימוקים מפורטים בדבר יחסי הגומלין שבין ההורים והילדים בחברה השבטית ביקשנו מבית המשפט להכיר באב כתובע עצמאי שגם שמו וכבודו נפגעו באופן נפרד, עצמאי ובר-תביעה.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את עמדתנו וקבע שהפרשנות המקובלת של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לפיה הנפגע הוא רק מי שעליו התפרסם דבר לשון הרע, היא פרשנות צרה מדי. השופטים שדנו בתיק מצאו שיש מקום להרחיב את הפרשנות הסטנדרטית ולהחילה גם על יחסי גומלין כפי שהוכחו לו במקרה דנן.
במילים אחרות, בית המשפט קבע שגם בנסיבות של הפצת דיבה נגד אדם ספציפי וקונקרטי, אדם אחר וקרוב לנפגע (במקרה הזה – אביה של הנפגעת), יכול להיחשב כמי שנפגע לצורכי החלת חוק איסור הלשון הרע. לאחר שבית המשפט אמר את דברו, הגענו להסדר עם הנתבע בדבר תשלום פיצוי למשפחתה של ב’. בסיכומו של דבר, התרגיל של הבעל נכשל – הוא לא הצליח לקנות את שתיקתה של אשתו.